|
שירים על שלום ועל "עיר-שלום" - מאת דן אלמגור
(במלאות 110 שנים לשירו של ז'בוטינסקי, 'עיר-שלום')
לדעת כמה מחוקרי הזמר העברי ואספניו, מונה כיום מאגר הזמר המושר למעלה ממאה אלף (!) שירים. יש אפילו כאלה המכפילים את המספר הזה.
בין השירים ניתן למנות כיום כמה מאות - ואולי כבר קרוב לאלף - שירי-זמר עבריים העוסקים בשני נושאים, הקשורים זה לזה: ירושלים - והשלום.
קשורים, משום שהאטימולוגיה העממית קישרה תמיד בין השניים, ונטתה למצוא את המלה 'שלום' בתוך השם 'ירושלים', בהסבירה את מקורו של שם העיר בצירוף 'עיר השלום'.
אולם בדיקה תאריכי-החיבור של מאות השירים הללו תגלה, למרבה ההפתעה, ש-95% מהשירים המוכרים לנו על שלום ועל ירושלים נכתבו רק במשך ארבעים השנים האחרונות, אחרי מלחמת ששת-הימים. בעוד שמספר השירים והפזמונים המוקדשים לשלום או לירושלים - ואיני מדבר על פיוטי-קודש, או על פסוקים מולחנים, ברוח 'פסטיבל הזמר החסידי' - שקיימים באוצר הזמר שלנו מאז תחילת ימי ההתיישבות החדשה בארץ ועד לקו פרשת-המים של 1967 מגיע בקושי לתריסר (כן! רק תריסר, ואולי פחות) בכל קבוצה.
איך יתכן? הרי אנו מרבים לציין שהזמר העברי הוא בבואה נאמנה למאוויו של העם השר אותם, ומתפארים תמיד באהבתנו הן לירושלים והן לשלום. איך יתכן, אם כך, שבמשך תשע-עשרה השנים שחלפו מאז מלחמת השחרור ונפילת הכותל וירושלים העתיקה והכרזת המדינה בת הששים ועד למלחמת ששת-הימים לא נכתבו בזמר העברי יותר משיר מושר אחד (כן, אחד!) המזכיר את העיר העתיקה, ופחות מחצי-תריסר שירים המדברים לא על סיום מלחמה או על הקרב האחרון, אלא על שלום בינינו לבין העם השני החי בארץ הזאת?
כדי לנסות לענות על שאלה זאת נחזור בדיוק 110 שנים לאחור, לשנת 1898 - שנה אחת בלבד אחרי שכינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון - ואל השיר שקישר בין שני הנושאים שהזכרנו. שם השיר "עיר-שלום", והוא עוסק בירושלים. מחברו? ציוני צעיר בן 18 ברוסיה ושמו זאב ז'בוטינסקי.
מדריך ושמו אבן-עלי
השיר "עיר-שלום" נכלל באוסף הדיסקים החדש 'המיטב: אם זר קוצים', שהוציאה בימים אלה רביעיית 'האחים והאחיות', ובמופע החגיגי שנערך במועדון 'צווותא' בתל-אביב עם צאת האוסף החדש לאור. את הלחן לשיר בן ה-110 הלחין לפני כארבעים שנה המלחין ורופא-הילדים גידי קורן, שעיצב את דמותה המוסיקלית של הרביעייה הנזכרת.
על תאריך כתיבתו של השיר מעיד ז'בוטינסקי עצמו, בספרו 'סיפור ימי' (המצוטט גם בהערות שבסוף מהדורת הספר 'שירים', שנערך בידי בנו, ערי, ויצא לאור בירושלים בשנת תש"ז - שנה לפני קום המדינה!): "את פעילותי הספרותית בתור ציוני התחלתי בקיץ 1898 -- בירחון הפטרבורגי 'ווסכוד' הודפס שירי 'עיר-שלום'".
לפנינו, איפוא, שירו הציוני הראשון של זאב ז'בוטינסקי בן ה-18 (ביאליק היה צעיר ממנו בשנה כשראה אור בדפוס שירו הראשון, "אל הציפור"). השיר נכתב בלשון הרוסית, אם כי מחברו ידע עברית, כמובן (אחד ממוריו היה י"ח רבניצקי - העורך שהדפיס את שירו הראשון של ביאליק, וכינס אתו מאוחר יותר את 'ספר האגדה'). הנוסח העברי של השיר המופיע בספר 'שירים', ושכמה מבתיו המולחנים מושרים בפי 'האחים והאחיות' הוא, בעצם, תרגום שנעשה הרבה יותר מאוחר בידי חנניה רייכמן.
במה עוסק בסוף המאה התשע-עשרה שירו הציוני הראשון של ז'בוטינסקי?- בביקור-סיור דמיוני ב"צל חומות ירושלים". ומי המדריך אותו בסיור זה? לא אברהם-משה לונץ המופלא, שהתעוור תשע שנים קודם לכן, אך המשיך להפעים מבקרים כמדריך הסיורים בעיר העתיקה, הזוכר את כל סימטאותיה. גם לא אליעזר בן-יהודה, שחי אז בירושלים. מחבר "עיר- שלום" בחר לעצמו מדריך אחר בחלומו: "מדריכי שיך אבן-עלי, / צאצא רוזני ערב".
אכן צמד מיוחד במינו: המשורר הציוני בן ה-18, יליד רוסיה, והשיך הערבי הסב בעל הייחוס עתיק-היומין, היושבים בתחילת השיר בצוותא ליד מדורה מול החומה. עם רדת החשיכה מסתכל המארח הירושלמי "בצבא שמים / ובודק את כוכביו".
"עת חצות", הוא שח בלחש, / מתנמנם ונע בקצב. / תרדמה סביב בעמק. / רב האלם, רב העצב... // שקט מוות מפחידני: / לי נדמה כי שם בגיא / קול-לא-קול גונח חרש / ומגיע לאזניי.
חצות? מול החומות? שקט מוות? גניחה מסתורית? - כל מי שמכיר את 'המלט' השקספירי ייזכר, כמובן, מיד בנסיך הממתין במתח ליד החומה להופעת רוח-הרפאים של אביו שנרצח. וז'בוטינסקי הצעיר הכיר היטב את התמונה הזאת, שהרי העיד על עצמו: "בבית אבי נותר לנו ארון ספרים, אשר בו מצאתי את כל כתבי שקספיר בתרגום רוסי, ואת פושקין ואת לרמונטוב. את שלושת אלה ידעתי מא' ועד ת' עוד לפני היותי בן ארבע-עשרה". גם חותנו של אליעזר בן-יהודה, המשורר שנ"ה יונס, הזכיר בעוקצנות בשירו "ברית שלש-עשרה", שנכתב תשע שנים לפני "עיר-שלום", שרבים מבני המצווה היהודים מעדיפים את "גאגאל" (גוגול), פושקין, טורגנייב ושקספיר על פני ספרי המסורת היהודית.
אבל התמונה שמתאר ז'בוטינסקי הצעיר בשירו מזכירה יותר דווקא שיר עברי בן התקופה; שיר שהיה מוכר באותו זמן לכל קורא עברי, ולימים - ועד היום! - לכל חובב זמר עברי. זהו השיר הקצר בן 12 השורות, "בשדמות בית-לחם, בדרך אפרתה", שכתב אבא קונסטנטין שפירא - משורר 'חיבת ציון' וצלם מקצועי (שהמיר בצעירותו את דתו, ובצל משפט דרייפוס כתב נסער שיר בשם 'סדום'). "בשדמות בית-לחם" היה לאחד השירים המושרים (בהברה אשכנזית) והמוכרים ביותר בארץ לפני כמאה שנים, אחרי שהולחן על ידי המורה למוסיקה בגימנסיה 'הרצליה' (שעלה ארצה בדיוק 10 שנים אחרי הופעת השיר "עיר-שלום"), והוא פותח, כזכור, בשורות הבאות:
בשדמות בית-לחם, בדרך אפרתה, / עלי קבר קדומים תאבל מצבת: / ובבוא חצות לילה, מארץ עיפתה, / תעלה יפת-מראה, בית-קברה עוזבת.
וכך כותבים המלחין חוקרי הזמר גיל אלדמע (בנו של המורה לציור בגימנסיה) ונתן שחר בספרם, 'ספר השירים לתלמיד':
"בשנים הראשונות של הגימנסיה העברית 'הרצליה', היה נהוג בנשפים להעלות על הבמה 'תמונות חיות', בהתאם לתוכן השיר שהיתה שרה מקהלת הגימנסיה בניצוחו של המורה למוסיקה חנינא קרצ'בסקי. על הבמה היה תלוי מסך ועליו ציור גדול של 'קבר רחל', שוכן בידי המורה לציור אברהם אלדמע (אייזנשטיין), ובהגיע המקהלה למלים 'ובבוא חצות לילה...' היתה יוצאת מפתח הקבר המצוייר דמות לבושה בלבן, וצועדת, כביכול מזרחה, לכיוון הירדן. תמונה זו הרשימה מאד את הקהל" (חלק ב', עמ' 269).
יש להניח שגם ז'בוטינסקי בן ה-18 הכיר הרבה לפני כן את שירו של שפירא על רחל אמנו המבכה על בניה וקמה בחצות מקברה וצועדת לעבר הירדן, כדי לשטוף את דמעות עיניה במימיו הקדושים, כשכתב:
קול בסתר מתייפח / ובוכה בכה ורון. / צל-אשה צחורה כשלג / מרחף מעל ציון. // "שיך, הבט, הגד לי מה זה?" / הוא הקיץ ולא ענה לי. / חיל-יראה פתאם הכריע / את ברכיו של אבן-עלי. // ואכרע בהסח-דעת / גם אני על יד השיך - / עד הימוג, עם הד-הבכי, / זיו הצלם הדועך.
איזו סיטואציה! זאב ז'בוטינסקי הצעיר כורע על ברכיו (נכון, "בהסח-דעת") ליד שיך ערבי זקן ואציל, "צאצא רוזני ערב", שגם הוא כורע על ברכיו ולוחש "אמרות קודש" בעברית ובערבית, ברוח "אללהו אכבר": "אין ריבון מלבד אלוה - / לא אלהי איל אללה! // יתברך אדון הארץ / שהראנו פלא-נצח" - כמראה האשה הצחורה, העולה מאחורי חומות ציון. ומסביר השיך:
'עיר-שלום' קוראים מקדם / לדמות הלבנה. / יש אומרים: נשמע מפיה / שיר-קינה מדי שנה. // -- 'עיר-שלום' - אשה פורחת - / זו האם של עם-הדחי, / כל שנה על עיר-הקודש / היא נושאת מספד ובכי".
והשיך, שבני משפחתו העתיקה והמיוחסת חיים מאות רבות בשנים בירושלים, הקדושה גם בעיניהם, מוסיף: "מזקני-עמי שמעתי: / ביצרו כל עם ושבט, / אל נדר כי פה בארץ / עם עברי יזכה לשבת". שלא כבני האדם - הנודרים נדרים שאינם אלא "עפר ואפר" - האל מקיים את נדריו, שהרי הוא "צור עוז בכל מלה". אמנם במשך דורות "העברים במלוא החלד / [חיו] חוץ לארץ המובטחת; -- / וגלה מהם כבוד"; אך "אמונה מימי אבות / -- קוראת לשדות-מולדת / מאפסי גלות כהים / עם בנים נלאי הנפש / ממוסר האלוהים".
אכן, שיר ציוני - כראוי לשיר שנכתב מיד אחרי הקמת הקונגרס הציוני. והוא מזכיר את שיר-הערש המוכר, "ניטשו צללים", שכתב באודיסה באותה שנה עצמה שאול טשרניחובסקי - אחד משירי-הזמר העבריים הראשונים, שבהם נזכרים בשמם בני העם האחר, שגם הוא חי (או "חונה") בארץ: "על הירדן ובשרון / שם ערביים חונים. / לנו זאת הארץ תהיה! גם אתה בבונים!".
בין "אף שעל" ל"דגל טוהר ויושר"
היש צורך להזכיר שוב שאנו עוסקים בשיר הציוני הראשון שכתב האיש שאולי הוריש לנו באחד משירי-הזמר המוכרים ביותר שלו את מטבע הלשון "אף שעל" (בכתבו "אין אף שעל אדמתנו" בשיר שכתב בכלא עכו על נפילת חברו ל'גדוד העברי', טרומפלדור, שהפך לצורך ראשי-התיבות לתרומפלדור)? המשורר, שחלם וזימר על חיים בצוותא בצל "דגל טוהר ויושר" של "בן-ערב, בן-נצרת ובני"; אבל במדינה ששתי גדותיה שלנו הן; ושנשבע באותו שיר: "תשכח ימיני הבוגדת / אם אשכח את שמאל הירדן" (למרות בשירו הראשון כתב שנדרי-אדם אינם אלא "עפר ואפר"). המנהיג הציוני, שפיצל בבוא העת את ההסתדרות הציונית שאותה הקים הרצל בדיוק שנה לפני כתיבת "עיר שלום".
בין שני העמים הנאבקים על זכותם לחיות בארץ חוזרים וצצים תכופות טיעוני-הניגוח המוכרים, העושים שימוש בהיעדר שמה של העיר ירושלים מהכתבים הקדושים לשניים. יש המזכירים שוב ושוב ששמה של ירושלים אינו נזכר בקוראן אפילו פעם אחת. ויש המצביעים על עובדה פחות ידועה: שהשם ירושלים אינו נזכר אפילו פעם אחת גם בספר הקדוש ביותר ליהודים - בחמשת חומשי התורה. נכון, פעם אחת בלבד - רק פעם אחת. הציצו בקונקורדנציה. בבראשית י"ד יח! - נזכרת בכל חמשת חומשי תורה עיר בשם שלם. אבל זהו שמה של העיר היבוסית העתיקה, שאברם אבינו עוצר בפתח חומותיה עם שובו משיחתו עם לוט ("אל נא תהי מריבה ביני ובינך") ומהקרב עם המלכים, ואומר שם למלכי-צדק, "כהן לאל עליון": "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ, אם מחוט ועד שרוך-נעל אקח מכל אשר לך".
והנה, גיבור שירו הראשון של ז'בוטינסקי - השיך אבן-עלי, צאצא ל"רוזני ערב", שהעיר קדושה גם בעיניו ובעיני אבותיו - מכיר בקדושתה ליהודים ובזכות השיבה שלהם לארץ. ושניהם כורעים ברך זה בצד זה מול דמותה של 'עיר-שלום' זו, המגיחה מעבר לחומה.
ואין שלום...
אשר לדרש העברי המוכר, המייחס את מקור השם 'ירושלים' לצירוף המלים 'עיר-שלום':
יש כיום חוקרים הסוברים ששם העיר נגזר משתי מלים עתיקות אחרות, שפירושן: "ירה שלם"; כלומר, העיר שהאל היבוסי, שלם, ירה, הניח, את אבן-הפינה שלה.
גם ז'בוטינסקי עצמו - בהערותיו לשירו שלו, המצוטטות בסוף ספר השירים שלו - מתייחס לדרש הזה באירוניה מפוכחת, ריאל-פוליטית, בכתבו: "אני חושש [שבשעה שכתבתי את השיר] שכחתי את תורת רבניצקי, ואת האות ע' שבמלת 'עיר', והאמנתי בתומי כי 'ירושלם' תרגומו 'עיר השלום'. עתה, כמובן, אני כבר יודע שאין זה מתאים לא לכתיב - ולא למציאות...".
מצב זה לא השתנה, כידוע, גם בשנת 1968 - שבעים שנה בדיוק אחרי שנתפרסם הנוסח הרוסי של "עיר-שלום", וגם לא עשרים' שנה לאחר הקמת מדינת-ישראל ושנה לאחר מלחמת ששת-הימים - עת הועלתה בתיאטרון החאן הירושלמי הצגה בשם 'ירושלים שלי', שאותה ערך כותב שורות אלה. בין השירים שנכתבו או הולחנו במיוחד לאותה הצגה נכלל גם דקלום שהיה מבוסס על משל בשם "עיר השלום", שהופיע בספר 'שביבי ירושלים', אותו כתב "הימן הירושלמי" (הוא חוקר השירה העברית, א"ה הברמן):
אמר הקב'ה: "עירי, אקרא שם עליה, וידעו כל העמים שנקרא שמי עליה. / קרא שמה אורשלם, לאמור: 'עיר שלום'.
רצה הקב'ה שילין שלום בעירו וממנה יצא שלום לכל העולם כולו. / וישראל קרא לה ירושלים, ביו"ד, כראשית שמו.
צא וראה: מלך-השלום בנה עיר-השלום בארץ-השלום לעם-השלום - ואין שלום.
האם השתנה משהו במאה ועשר, או בארבעים השנים שחלפו מאז?
אשר לתשובה לשאלה שהופיעה בתחילת רשימה זאת - על הסיבות האפשריות למיעוט המדהים של שירי-זמר על השלום ועל ירושלים בזמר העברי לפני מלחמת ששת-הימים: נראה שמחמת קוצר היריעה נצטרך לדחותה לרשימה אחרת; אולי זו שתתפרסם, אי"ה, במוסף הזמר שיופיע ביום הולדתה ה-70 של המדינה.
|
עיצוב, בנייה ותכנות: כספית
